פריז – תל אביב
על הציר הדמיוני שבין רחוב דיזינגוף לסנט הונורה, אני זוכרת את התקופה שבה התחלתי לעצב אופנה. במילייה מצומצם 
של מעצבים שפעלו ושאבו השראה מהמרחב המקומי, יצרו מחומרים שידם היתה משגת, אבל תמיד חלמו על הבירה של עולם האופנה, פריז.
פריז היתה לעולם המכה של עולם האופנה, אבל בימים של שנות ה-50 וה-60, דקה לפני שאימצנו כל דבר אמריקאי כמודל לחיקוי, ההערצה לתרבות הצרפתית היתה גדולה ורחבה יותר, והיא היתה הבון-טון של האינטלקטואלים ואנשי הבוהמה המקומית. כינו אותם אז "פרנקופילים".
כך יצא שיוסי בנאי שר ז’אק ברל כמו גם נעמי פולני ו’התרנגולים’, ששאבו השראתם מה’קומפניון דה לה שאנסון’. נעמי שמר כתבה לה את "העיר באפור" בהתכתבות עם שירה "העיר הלבנה", הלוא היא תל אביב. כמותם גם ניסים אלוני, יוסל ברגנר, עמוס קינן ורבים אחרים, שישבו בקפה כסית וחלמו על קפה דה מגו.
במסע לקולקציית סתיו-חורף 2014-15, "פריז – תל אביב" חוזרת לפנטזיה הפריזאית לא מהמקום הנוסטלגי, כי אם מבחינת הדיאלוג והמתח שבין האחות הגדולה, פריז וזאת הקטנה, תל אביב, שהפכה להיות חצופה, תוססת ומעוררת השראה בפני עצמה, ואולי לא פחות.
תוך מחקר של גזרות מחויטות משנות ה-40, ה-50 וה-80 נמהלת האלגנציה האירופאית המהודרת עם גזרות נינוחות של פריט בייסיק, השואבים השראתם מהרחוב התל אביבי, ומעניקים מראה שהוא אקלקטי, נינוח, בוגר אך מתוחכם.
הקולקציה מעוצבת בצמר, עור, קופרו משי, שיפון משי, לאמה, קטיפה וסריגים, והיא חוגגת את הנשיות במושגים של עושר חומרי, צלליות מודגשות, סקאלה צבעונית עמוקה, הידור ושפע.
הבגדים כולם, כמו גם קולקציית התכשיטים שעיצבתי, נגזרו ונתפרו בסטודיו של בצפון רחוב דיזנגוף התל אביבי, ומוקדשים באהבה לעיר שבה אני פועלת מזה שלושים שנה, כמו גם לעיר האורות – המוזה הנצחית שלי.
